פורנו , לפחות בגרסה המוכרת והמסחרית שלו , נחשב בדרך כלל לז 'אנר שלא מבקש יותר מדי מהצופה . הוא לא אמור לבלבל , לא אמור לדרוש פרשנות , ובטח לא אמור לשלוח אותך לבדוק אם במקרה נכנסת בטעות לסרט של דיוויד לינץ ' עם תקציב של תעשיית ה -XXX. אבל כמו בכל ז 'אנר שנדחק לשוליים , דווקא שם קרו כמה מהניסויים הקולנועיים הכי משונים , לא צפויים ולעיתים גם הכי מעניינים .
בשנות השבעים והשמונים , בתקופה שבה פורנו עוד הוקרן בבתי קולנוע ולא רק נצרך כקובץ חסר הקשר , נוצר מרחב קצר ומוזר שבו חלק מהיוצרים ניסו לעשות משהו אחר לגמרי . לא עוד עלילה מינימלית שמובילה מסצנה לסצנה , אלא סרטים עם רעיונות , מבנים חלומיים , עולמות פוסט -אפוקליפטיים , מראות מכושפות , מלונות רדופים , פנטזיות פסיכואנליטיות , סיוטים , טקסים , ואפילו שאלות די רציניות על מוות , זיכרון , תשוקה ומשמעות .
הסרטים ברשימה הזאת אינם בהכרח "הכי טובים " בז 'אנר , ובטח לא תמיד הכי נעימים לצפייה . חלקם מבולגנים , חלקם מיושנים , חלקם נראים כאילו מישהו נתן לאמן פרינג ' גישה לאולפן פורנו למשך סוף שבוע אחד בלי שום פיקוח . אבל דווקא בגלל זה הם מעניינים . הם מראים מה קורה כאשר פורנו מפסיק להיות מוצר צפוי , ומתחיל להתנהג כמו חלום רע , עבודת אמנות , בדיחה פנימית , התקף חרדה או ניסוי קולנועי שיצא משליטה .
1. Café Flesh – המועדון שבו המין הפך לעונש צפייה
יש סרטים שמספיק לקרוא את התקציר שלהם כדי להבין שמישהו שם ניסה לעשות משהו חריג . Café Flesh הוא בדיוק כזה . העולם שהוא מציג מתרחש אחרי אסון גרעיני , שבו רוב האנושות הפכה ל -"sex negatives" – אנשים שעדיין חווים תשוקה , אבל אינם מסוגלים לקיים יחסי מין בלי תגובה פיזית קשה . רק אחוז קטן מהאוכלוסייה , ה -"sex positives", עדיין מסוגל לכך . ומה עושים עם האנשים האלה ? כמובן : מציבים אותם על במה במועדון סוריאליסטי , מול קהל מתוסכל שאינו יכול להשתתף אלא רק לצפות .
כבר כאן הסרט הופך את הפורנו על ראשו . במקום להציג מיניות כאזור של חופש , פורקן או הנאה , הוא מציג אותה כעבודה , כפולחן ציבורי , כמעט כעונש . מי שיכול לקיים יחסי מין נאלץ לעשות זאת עבור מי שאינו יכול . מי שאינו יכול – כלוא במבט . זהו רעיון מטריד , אבל גם חכם מאוד : פורנוגרפיה הרי תמיד עסקה בפער בין מבצע לצופה , בין גוף שמופיע לבין עין שצורכת . Café Flesh פשוט לוקח את הפער הזה והופך אותו לחוק חברתי שלם .
הסגנון החזותי שלו לא מנסה להיראות "טבעי " אפילו לרגע . זה לא סרט עם חדרי שינה ריאליסטיים או סיטואציות כביכול יומיומיות . הכול מרגיש כמו קברט דיסטופי : תלבושות מוזרות , תפאורות תיאטרליות , דמויות שנראות כאילו יצאו מקומיקס ניו -ווייב אפל , ומנחה שמנהל את האירוע כמו כרוז בקרקס של סוף העולם . המין עצמו נטמע בתוך מופע גדול יותר – מוזר , קר , ציני , ולעיתים כמעט אנטי -ארוטי .
מה שמעניין ב –Café Flesh הוא שהוא לא רק "פורנו עם רעיון ". הוא פורנו שמבקר את הפורנו תוך כדי שימוש בכלים שלו . הוא שואל מה קורה כאשר המיניות נעשית מופע חובה , כאשר הצופה כבר אינו תמים , וכאשר הגוף האנושי הופך למכשיר בידורי עבור חברה שאיבדה את היכולת לחוות אותו באמת . זו לא בדיוק צפייה קלילה , אבל זו אחת הדוגמאות הברורות ביותר לכך שגם בתוך ז 'אנר שנחשב פונקציונלי לחלוטין , אפשר להכניס סאטירה , אימה , עיצוב חזותי וניכור חברתי .
2. Nightdreams – פורנו שנראה כאילו מישהו חיבר חלום לחשמל
אם Café Flesh הוא פורנו כמועדון דיסטופי , Nightdreams הוא פורנו כמעבדה לחלומות . הרעיון פשוט , לפחות על הנייר : אישה משתתפת בניסוי שבו חוקרים מנסים לגרום לה לחלום חלומות אירוטיים באמצעות גירוי חשמלי . בפועל , מהר מאוד מתברר שהסרט פחות מתעניין במין ויותר בשאלה מה קורה כאשר הדימויים שמפעילים אותנו מאבדים כל קשר למציאות .
החלומות ב –Nightdreams אינם פנטזיות אלגנטיות או חלומות רומנטיים . הם רצפים מוזרים , מצחיקים , מטרידים ולעיתים ממש אבסורדיים . יש בהם תחושה של תת -מודע שלא עבר עריכה . לא "פנטזיה " במובן הנקי של המילה , אלא משהו הרבה יותר מלוכלך , מקוטע וילדותי – כמו מוח שמקפיץ יחד פרסומות , פחדים , אוכל , סמלים אמריקאיים , תשוקה , בושה , שירי קאנטרי ומדע בדיוני זול .
וזה בדיוק מה שהופך את הסרט למעניין . רוב הפורנו מנסה להעמיד פנים שהפנטזיה היא דבר ברור : אדם רוצה משהו , הדבר קורה , והצופה מקבל את מה שהובטח לו . Nightdreams מתנהג להפך . הוא מראה שפנטזיה היא לא תמיד דבר קוהרנטי . לעיתים היא מביכה , מטופשת , ילדותית , מפחידה , או פשוט בלתי ניתנת להסבר . במובן הזה , הוא קרוב יותר לסוריאליזם הקלאסי מאשר לפורנוגרפיה רגילה : הוא לא מנסה לבנות עולם הגיוני , אלא לתת לתת -מודע לעלות על המסך בלי להתנצל .
המדענים בסרט מוסיפים עוד שכבה של אי -נוחות . הם מתבוננים , מודדים , מפעילים . כלומר , גם החלום עצמו אינו חופשי לגמרי – הוא חלק מניסוי . הגוף חולם , אבל מישהו אחר מחזיק את המתגים . זה הופך את הסרט למוזר במיוחד : מצד אחד הוא נראה כמו אוסף של קטעים הזויים , מצד שני הוא עוסק בשליטה מאוד קונקרטית על תשוקה . זו לא רק אישה שחולמת ; זו אישה שהחלום שלה מנוהל .
בגלל זה Nightdreams נשאר כל כך יוצא דופן . הוא לא "מוזר " רק כדי להיות מוזר . הוא תופס משהו אמיתי מאוד על פנטזיה : שהיא אינה תמיד יפה , אינה תמיד הגיונית , ולעיתים דווקא ברגע שהיא נחשפת – היא נראית הרבה פחות מגרה והרבה יותר אנושית .
3. Bacchanale – כשפורנו מפסיק לספר סיפור והופך לטקס
Bacchanale הוא סרט שקשה לדבר עליו במונחים רגילים , כי נדמה שהוא בעצמו לא ממש מעוניין להיות "סרט " במובן המקובל . אין כאן עלילה ברורה שמובילה מנקודה אחת לאחרת , אין דמויות שנבנות בהדרגה , ואין סיבה מוצקה לכך שסצנה אחת מגיעה אחרי השנייה . במקום זה יש תחושה של טקס – משהו בין חלום פסיכדלי , פולחן דיוניסי , מופע גוף , ופורנו של תקופה שבה הגבולות בין ארוטיקה , אמנות שוליים וניצול מסחרי היו הרבה פחות מסודרים .
השם כבר מכוון אותנו : Bacchanalia היו חגיגות פרועות הקשורות לאל היין , האקסטזה והאובדן העצמי . הסרט לוקח את הרעיון הזה ומנסה לתרגם אותו לשפה קולנועית של גוף ותנועה . לא מיניות כקשר בין דמויות , אלא מיניות כמצב . כאווירה . כסוג של שיכרון . הגוף אינו מוצג כאדם מסוים עם רצון מסוים , אלא כחלק ממערך רחב יותר של צבעים , תנועות , מבטים , חיתוכים ותחושות .
זה הופך את Bacchanale לחריג גם בתוך רשימה חריגה . הוא לא מתוחכם כמו Café Flesh, לא פסיכולוגי כמו Memories Within Miss Aggie, ולא בנוי סביב רעיון חד כמו The Devil in Miss Jones. הכוח שלו נמצא דווקא בפיזור . הוא מרגיש כמו סרט שנמצא כל הזמן חצי צעד לפני או אחרי משמעות . אתה כמעט מבין מה הוא עושה , ואז הוא זז הלאה .
במובנים מסוימים , זה גם מה שמקשה עליו . צופה שמחפש סיפור עלול להרגיש נטוש . אבל מי שמגיע אליו כאל ניסוי חזותי יכול למצוא בו ניסיון מעניין להפוך פורנו ממשהו שמתרחש בין דמויות למשהו שמתרחש בתוך חלל . במקום "מי עושה מה ", השאלה היא "איזו תחושה נוצרת כאן ". זו שאלה הרבה יותר אמנותית , וגם הרבה פחות מסחרית .
הסוריאליזם של Bacchanale אינו מגיע ממפלצות , מראות קסומות או מדע בדיוני . הוא מגיע מכך שהסרט מתנהג כאילו המין הוא שפה קדומה יותר מסיפור . לא דיאלוג , לא דרמה , לא פסיכולוגיה – אלא פולחן גוף מוזר , מעט מהפנט , מעט מגוחך , ולעיתים דווקא בגלל זה בלתי נשכח .
4. Through the Looking Glass – המראה שלא כדאי להסתכל בה יותר מדי זמן
יש סרטים שבהם מראה היא רק אביזר צילום נוח . ב –Through the Looking Glass, המראה מרגישה כמו דבר שכדאי היה להשאיר מכוסה בבד . מהרגע שהיא נכנסת לסרט , המציאות מתחילה להתעקם . לא בצורה נוצצת או פנטסטית , אלא בצורה כבדה , כמעט מחניקה . זה לא "עולם קסום מעבר למראה "; זה יותר כמו אזור נפשי שלא ברור אם הדמות נכנסת אליו או שהוא תמיד היה בתוכה .
הסרט מערב פורנו עם אימה פסיכולוגית , וזה שילוב לא פשוט . הוא לא משתמש במין רק כגירוי , אלא כדרך לפתוח פצעים . המיניות כאן קשורה לזיכרון , לכפייה פנימית , לדחפים שהדמות לא בהכרח מבינה , ואולי גם לא רוצה להבין . יש בסרט תחושה מתמשכת של משהו לא פתור – כאילו כל סצנה מקרבת אותנו לא לפורקן , אלא לעוד שכבה של בלבול .
המראה היא בחירה חזקה במיוחד כי היא מייצרת פיצול . מי מסתכלת ? מי נראית ? מי שולטת במה שקורה ? האם הדמות חווה את רצונותיה , או שהיא לכודה בתוך דימויים שנכפו עליה ? אלו שאלות שלא תמיד נענות , וטוב שכך . סרט כזה היה מאבד הרבה מכוחו אם היה מסביר את עצמו יותר מדי .
מה שמבדיל את Through the Looking Glass מפורנו רגיל הוא שהוא לא נותן לצופה להרגיש בנוח עם המבט שלו . בדרך כלל פורנו מסדר את העולם כך שהצופה יראה בלי להרגיש אשם , בלי להיתקל בהתנגדות ממשית מצד הסיפור . כאן המבט עצמו נעשה בעייתי . ההסתכלות במראה היא גם הסתכלות פנימה , והפנים האלה אינם נקיים .
זה סרט מטריד לא מפני שהוא "קיצוני ", אלא מפני שהוא משתמש במיניות כדי לדבר על דברים שמיניות לעיתים מסתירה : טראומה , חזרתיות , פיצול עצמי , והפער בין מה שאדם רוצה לבין מה שהוא נאלץ לשחזר . לכן הוא שייך לרשימה הזאת בצדק . לא מפני שהוא רק מוזר , אלא מפני שהוא מבין שסוריאליזם אמיתי לא תמיד נראה כמו חלום צבעוני . לפעמים הוא נראה כמו חדר שקט מדי , עם מראה אחת יותר מדי .
5. Pandora's Mirror – מי באמת הבעלים של הפנטזיות שלנו?
הרעיון של Pandora's Mirror יפה כמעט יותר מהסרט עצמו : מראה שמכילה , משקפת או חושפת את החוויות המיניות של כל מי שהביט בה בעבר . זהו קונספט שיכול בקלות להפוך לגימיק זול , אבל יש בו גרעין סוריאליסטי חזק מאוד . כי מראה , מעצם טבעה , אמורה להחזיר לנו את עצמנו . כאן היא עושה דבר הפוך : היא מחזירה לנו אחרים .
וזה כבר הרבה יותר מעניין . אם המראה אינה משקפת רק את האדם שמביט בה , אלא גם את כל מי שהיה שם לפניו , אז המיניות מפסיקה להיות פרטית . היא נעשית שכבה על גבי שכבה של זיכרונות , דימויים , פנטזיות ועקבות . הדמות אינה רק מגלה את תשוקותיה שלה , אלא נחשפת לתשוקות של אחרים – כאילו כל מבט משאיר כתם , וכל חוויה נרשמת באובייקט עצמו .
במובן הזה , Pandora's Mirror נוגע בשאלה שהרבה פורנו רגיל מעדיף לא לשאול : האם הפנטזיות שלנו באמת שלנו ? או שהן אוסף של תמונות שראינו , סיפורים ששמענו , פחדים שירשנו , דימויים שספגנו , ומבטים של אחרים שהפנמנו בלי לשים לב ? המראה כאן היא כמעט לא -מודע קולקטיבי קטן . לא במובן יונגיאני מפואר מדי , אלא במובן הפשוט : כולנו נושאים בתוכנו דימויים שלא אנחנו המצאנו .
כיצירה סוריאליסטית , הסרט עובד דרך עצם הבלבול בין עצמי לאחר . ברגע שהדמות מביטה במראה , הגבול בין "אני חווה " לבין "אני צופה בחוויה של מישהו אחר " מתחיל להתערער . וזה בדיוק אזור הפעולה של פורנו בכלל : הצופה תמיד חווה דרך אחרים . Pandora's Mirror פשוט הופך את זה למנגנון גלוי .
לא בטוח שהסרט תמיד מצליח לממש את מלוא הפוטנציאל של הרעיון שלו , אבל הקונספט עצמו מספיק חזק כדי להחזיק אותו בתוך הרשימה הזאת . כי במקום להתייחס למראה כאל אביזר אירוטי , הוא הופך אותה לארכיון . לא של תמונות , אלא של תשוקה . וארכיון כזה , אם חושבים עליו יותר מדי , הוא דבר די מפחיד .
6. Behind The Green Door – הדלת שנפתחה אל המיינסטרים, אך לא באמת הסבירה מה יש בפנים
Behind The Green Door הוא מקרה מעניין , כי מצד אחד הוא אחד הסרטים המוכרים ביותר מתקופת ה -"porno chic", ומצד שני הוא מוזר יותר ממה שהמעמד הקלאסי שלו גורם לזכור . היום נוטים לדבר עליו בעיקר כעל סרט שעזר להביא פורנו לבתי קולנוע ולשיח ציבורי רחב יותר , אבל כשמסתכלים עליו כחוויה קולנועית , הוא רחוק מלהיות סרט פשוט .
מה שהופך את הסרט ליותר מסתם קלאסיקת פורנו מוקדמת הוא המבנה הכמעט חלומי שלו . הוא אינו מתקדם כמו דרמה רגילה , אלא כמו מעבר דרך סדרה של חדרים , מצבים ודימויים . יש בו תחושה של טקס חניכה : הדמות נכנסת למרחב שבו החוקים משתנים , והצופה נכנס יחד איתה . אין כאן פסיכולוגיה עמוקה במיוחד , אבל יש תחושת מעבר ברורה – כאילו הסרט פחות מתעניין ב "מה קרה " ויותר בשאלה "לאיזה עולם נכנסנו עכשיו ".
הסוריאליזם שלו מתון יותר מזה של Nightdreams או Dr. Caligari, אבל הוא קיים . הוא נמצא בהעמדה הבימתית , באווירה הלא -טבעית , בתחושה שהכול מתנהל לפי חוקי פולחן ולא לפי חוקי מציאות . זו כנראה גם הסיבה שהסרט נשאר בזיכרון התרבותי : הוא לא היה רק "עוד סרט ", אלא דימוי של שער . הדלת הירוקה הפכה לסמל של מעבר אל אזור שהיה בעבר מוסתר , אסור , טעון ומסקרן .
במובן הזה , Behind The Green Door חשוב לא רק בגלל מה שהוא מציג , אלא בגלל מה שהוא מייצג : רגע שבו הפורנו יצא מהמרתף , נכנס לאולם הקולנוע , והתחיל להתנהג – לפחות לכמה שנים – כאילו הוא יכול להיות גם אירוע תרבותי .
7. The Devil in Miss Jones – כשעוד ועוד תשוקה לא מצליחה למלא את הריק
The Devil in Miss Jones הוא כנראה אחד הסרטים הבודדים בז 'אנר שמתחילים מהמקום הכי פחות פורנוגרפי שאפשר לדמיין : ייאוש . הדמות הראשית , ג 'סטין ג 'ונס , אינה מוצגת כאישה מלאת חיים שנכנסת להרפתקה מינית , אלא כאדם כבוי , בודד ומרוקן . היא מתה , או בוחרת במוות , ורק לאחר מכן נפתחת בפניה האפשרות לחוות את מה שלא חוותה בחייה .
כאן בדיוק הסרט נהיה מעניין . לכאורה , הוא נותן לדמות את מה שהפורנו מבטיח תמיד : חופש מוחלט , ריבוי חוויות , שחרור מעכבות . אבל במקום להפוך את זה לחגיגה פשוטה , הסרט בונה תחושה הפוכה . ככל שהמיניות מתרבה , כך היא נעשית פחות משחררת . עוד סצנה , עוד מפגש , עוד ניסיון – ועדיין הריק נשאר .
זהו מהלך כמעט אקזיסטנציאליסטי . הסרט שואל , גם אם דרך פורמט בעייתי ומיושן מאוד : מה קורה אם התשוקה אינה מספיקה ? מה אם אדם מקבל את כל מה שחשב שחסר לו , ומגלה שהבעיה הייתה עמוקה יותר ? במובן הזה , The Devil in Miss Jones הרבה יותר קודר ממה שאולי מצפים ממנו . הוא אינו סרט על גילוי מיני , אלא על החמצה שלא ניתן לתקן .
הקשר לגיהינום , לשטן או לעולם שאחרי המוות אינו רק תפאורה . הוא מאפשר לסרט להוציא את המיניות מהחיים הרגילים ולהניח אותה במרחב מוסרי מופשט . לא זוגיות , לא חברה , לא משפחה , לא עתיד – רק רצון חשוף , מנותק מכל הקשר . ובדיוק שם מתברר שהרצון לבדו אינו מספיק כדי להחזיק חיים .
הסוריאליזם כאן אינו חזותי במיוחד . אין בהכרח דימויים משוגעים או תפאורות מעוותות . הוא נמצא ברעיון : פורנו שבו המין אינו פתרון . להפך – הוא הוכחה לכך שיש דברים שמין לא יכול לפתור . עבור ז 'אנר שמבוסס כמעט כולו על ההנחה ההפוכה , זהו רעיון רדיקלי למדי .
8. Squalor Motel – חדרים זולים , תשוקות זולות יותר , ובדידות שתקועה לה עמוק בתוך הקירות
יש משהו במלון זול שמתאים במיוחד לפורנו סוריאליסטי . מלון הוא מקום שאנשים נכנסים אליו כדי להיות זמניים . הם אינם גרים שם , אינם משאירים בו זהות מלאה , ולעיתים גם אינם רוצים שיידעו שהיו שם . Squalor Motel מנצל בדיוק את התחושה הזו : חלל אנונימי , כמעט חסר נשמה , שבו כל חדר יכול להכיל סיפור אחר – או לא להכיל סיפור בכלל .
הסרט אינו זקוק למיתולוגיה גדולה או לעולם דיסטופי כדי להרגיש מוזר . המוזרות שלו באה מהיומיומיות המלוכלכת . לא מראה קסומה , לא ניסוי מדעי , לא שטן – רק מוטל . אבל דווקא הפשטות הזאת הופכת אותו למטריד . כי בתוך המרחב הזה , המיניות אינה נראית כמו הרפתקה אלא כמו חזרתיות . אנשים נכנסים ויוצאים , סצנות מתחלפות , והכול מרגיש מעט חסר יעד .
המלון מתפקד כאן כמו מפה של תודעה מפורקת . כל חדר הוא מצב רגשי אחר : תשוקה , שעמום , ניכור , בדידות , אולי גם קצת ייאוש . אין תחושה שהדמויות באמת מתקדמות לאנשהו . הן פשוט עוברות דרך המקום , כמו מחשבות לא מסודרות בראש עייף מדי . במובן הזה , הסרט קרוב יותר לחלום אפור מאשר לפנטזיה צבעונית .
וזה חשוב , כי לא כל סוריאליזם חייב להיות ראוותני . לפעמים הסוריאליזם נמצא דווקא בכך שמשהו מוכר מדי מתחיל להרגיש לא נכון . חדר מוטל , מיטה , קירות דקים , אור מלאכותי – כל אלה יכולים להפוך לתפאורה של אי -נוחות עמוקה יותר מכל אפקט מוזר .
Squalor Motel מעניין כי הוא מחבר בין פורנו לבין ארכיטקטורה של בדידות . הוא מזכיר שהרבה מהפנטזיות המיניות המודרניות אינן מתרחשות בארמונות או בחלומות , אלא במקומות מעבר – חדרים שכורים , זהויות זמניות , מפגשים שלא אמורים להשאיר עקבות . וזה אולי פחות "סוריאליסטי " במובן הקלאסי , אבל הרבה יותר קרוב לחיים עצמם .
9. Memories Within Miss Aggie – כשזכרונות מיניים מתחילים לשקר
Memories Within Miss Aggie הוא מהסרטים היותר מעניינים ברשימה משום שהוא מבין דבר בסיסי על זיכרון : הוא אף פעם לא רק תיעוד . זיכרון הוא עריכה . הוא בחירה . לפעמים הוא פנטזיה שמתחזה לעובדה , ולפעמים עובדה שנשחקה כל כך הרבה בראש עד שנראית כמו פנטזיה .
הסרט עוסק באישה המביטה לאחור על חייה ועל חוויותיה , כאשר גרסאות שונות שלה מופיעות דרך נשים שונות , זמנים שונים ומצבים שונים . כבר הבחירה הזאת – לתת לכמה גופים לגלם אותה תודעה – יוצרת תחושה של זהות מפוצלת . מי היא מיס אגי ? האישה שמספרת ? האישה שהייתה ? הדימוי שהיא בונה לעצמה ? או אולי כל הגרסאות יחד ?
המיניות בסרט אינה רק התרחשות פיזית , אלא דרך שבה הדמות מנסה לארגן את עברה . כל זיכרון מיני הוא לא רק "מה קרה ", אלא ניסיון להבין מה משמעות הדבר שקרה . וכמו שקורה לעיתים קרובות בזיכרונות אמיתיים , ככל שחוזרים אליהם יותר – הם נעשים פחות ברורים .
זה המקום שבו הסרט מקבל איכות סוריאליסטית חזקה . אין צורך במפלצות או אפקטים . מספיק שהעבר יתחיל לזוז . מספיק שהדמות תנסה לתפוס רגע אחד מחייה , ותגלה שהוא כבר השתנה בידיים שלה . זו תחושה אנושית מאוד : הפחד שאולי איננו זוכרים את עצמנו נכון .
ביחס לפורנו של תקופתו , Memories Within Miss Aggie חריג כי הוא אינו מתייחס לסצנות המיניות כאל יחידות מבודדות . הן חלק ממבנה נפשי רחב יותר . הן עדויות , אבל גם שקרים . הן ניסיון לשחזר חיים , אך גם דרך לברוח מהם .
יש בו משהו עצוב . לא רק חושני , לא רק מוזר – עצוב . וזה נדיר בז 'אנר הזה . אולי משום כך הוא נשאר מעניין : הוא לא שואל רק מה אדם רוצה , אלא מה אדם עושה עם הזיכרון של מה שרצה פעם .
10. Dr. Caligari – כשסרט פורנו לובש חלוק מעבדה ומתחיל להתנהג כמו סיוט גרמני
Dr. Caligari הוא מקרה גבולי , ודווקא בגלל זה הוא מסיים את הרשימה בצורה טובה . הוא לא תמיד מתיישב בנוחות תחת ההגדרה של פורנו במובן הצר , אבל הוא שייך לאותו עולם של קולנוע אירוטי -סוריאליסטי שמסרב להתנהג יפה . הוא גם נושא בשם שמיד מזמין השוואה ל –The Cabinet of Dr. Caligari, יצירת האקספרסיוניזם הגרמני הקלאסית מ -1920 – סרט שבו המציאות עצמה נראית כמו מוח מעוות .
הגרסה המאוחרת יותר לוקחת את הרוח הזאת ומעבירה אותה דרך מסננת של צבעים חזקים , דמויות מוגזמות , תפאורות לא -ריאליסטיות , מיניות מעוותת והומור שחור . זה לא עולם שבו הדמויות "חיות " באופן טבעי ; הן מופעלות . כאילו מישהו סובב להן כפתור בגב . הכול נראה מבוים מדי , חד מדי , מלאכותי מדי – וזה בדיוק העניין .
הדמות של הרופא , או המדען , או המטפל המעוות , מחזירה אותנו שוב לאחד המוטיבים המרכזיים ברשימה הזאת : שליטה . מי שולט בגוף ? מי מגדיר מה נורמלי ? מי מחליט מתי תשוקה היא תשוקה ומתי היא סימפטום ? Dr. Caligari הופך את השאלות האלה לקרקס חזותי מופרע .
הסוריאליזם כאן בולט יותר מאשר ברוב הסרטים האחרים : צבעים לא טבעיים , משחק מוגזם , עולם שאינו מנסה לשכנע שהוא אמיתי . אבל מתחת לעיצוב המוחצן מסתתר רעיון די קר : הגוף האנושי נתפס כחומר ניסוי . מיניות , בריאות נפשית , טיפול , שליטה ורצון – כולם מתערבבים עד שכבר קשה להבחין ביניהם .
לכן הסרט עובד כסיום נכון לרשימה . אחרי סרטים שעסקו בחלום , זיכרון , טקס , גיהינום , מראות ומלונות , Dr. Caligari לוקח את הכול ומכניס למעבדה צבעונית מדי . זו לא יצירה "עדינה ", אבל היא כן מזכירה משהו חשוב : פורנו סוריאליסטי אינו חייב להיות רציני כדי להיות חכם . לפעמים הוא יכול להיות צעקני , מגוחך , מלאכותי להחריד – ועדיין לומר משהו מדויק מאוד על הדרך שבה אנחנו מנסים לשלוט בגוף , בתשוקה ובכאוס שמתחת לשניהם .