יש ספרים שנראים כאילו נכתבו כדי שיקראו אותם. ויש ספרים שנראים כאילו נכתבו כדי שיפחדו מהם.
הקודקס גיגס – Codex Gigas, כלומר ״הספר הענק״ – שייך בבירור לסוג השני. זהו כתב יד עצום מימי הביניים, עשוי קלף, כרוך בכריכת עץ ועור, ושוקל בערך 75 קילוגרמים. גובה כל דף הוא כמעט 90 סנטימטרים ורוחבו קרוב ל-50 סנטימטרים, או במילים פשוטות – זה לא ספר שאתה מוריד מהמדף כדי לדפדף בו לפני השינה. הספר כולל 310 עלי קלף, כנראה מעור עגל, והוא נחשב לכתב היד הגדול ביותר ששרד מימי הביניים. כיום הוא שמור בספרייה הלאומית של שוודיה, שם הוא מוצג בחדר האוצר של הספרייה.
ולמרות הנתונים המרשימים – הגודל הפיזי שלו הוא רק תחילת הסיפור. הקודקס גיגס מוכר הרבה יותר בכינוי המאיים שלו: ״התנ״ך של השטן״. הסיבה לכך אינה רק האגדה שנקשרה אליו, אלא גם דף אחד בלתי נשכח בתוך הספר – ציור של השטן המתפרש על פני עמוד שלם. בתקופה שבה כתבי יד דתיים היו בדרך כלל עמוסים בעיטורים של קדושים, מלכים, סמלים נוצריים ודמויות תנ״כיות, ציור ענק של השטן, חזיתי, בודד ומפחיד, היה מחזה חריג מאוד. הספרייה הלאומית של שוודיה עצמה מציינת כי הקודקס מפורסם בעיקר משתי סיבות: גודלו העצום, והדיוקן הגדול של השטן שבתוכו.
הוא נוצר ככל הנראה בתחילת המאה ה-13, בין השנים 1204 ל-1230, בממלכת בוהמיה – אזור שהוא כיום חלק מצ׳כיה. המקור המדויק שלו אינו ידוע לחלוטין, אבל בעליו הראשון הידוע היה מנזר פודלאז׳יצה, מנזר בנדיקטיני קטן יחסית. וכאן מתחיל אחד הפרטים המעניינים: לפי הספרייה הלאומית של שוודיה, לא סביר שהמנזר הקטן והעני הזה היה מסוגל לממן או לנהל פרויקט כה עצום בעצמו. כלומר, כבר בנקודת ההתחלה שלו, הספר הזה גדול מדי עבור המקום שאליו הוא מיוחס.
לא רק תנ״ך: ניסיון לדחוס עולם שלם לספר אחד
למרות הכינוי ״התנ״ך של השטן״, הקודקס גיגס אינו רק תנ״ך. למעשה, בערך חצי ממנו מורכב מן הברית הישנה והברית החדשה, אך החצי השני כולל אוסף מרשים ומוזר של טקסטים נוספים: כתבים היסטוריים, טקסטים רפואיים, כרוניקות, נוסחאות מאגיות ולחשים. ספריית הקונגרס האמריקאית מתארת את הקודקס ככתב יד בן המאה ה-13 מבוהמיה, הכולל את הברית הישנה והחדשה, שני חיבורים של יוסף בן מתתיהו, את אטימולוגיות של איזידור מסביליה, טקסט רפואי מרכזי מימי הביניים בשם Ars medicinae, את הכרוניקה הבוהמית של קוסמאס מפראג, ולוח שנה.
במילים אחרות, זה לא היה רק ספר דתי. זה היה ניסיון ליצור מעין ״יקום כרוך״ – ספר אחד שמכיל את כתבי הקודש, היסטוריה יהודית, ידע אנציקלופדי, רפואה, היסטוריה מקומית, טקסים, ולצדם גם טקסטים שנוגעים בגירוש רוחות ובכוחות אפלים. בתקופה שבה ספרים היו חפצים יקרים להחריד, וכתב יד גדול דרש זמן, כסף, חומרי גלם ומיומנות עצומה, יצירה כזו הייתה לא פחות ממפעל תרבותי.
כאן גם טמון חלק מהקסם שלו. אם הקודקס היה רק תנ״ך גדול, הוא היה מרשים. אם הוא היה רק ספר מאגי, הוא היה מסקרן. אבל השילוב בין תנ״ך מלא, ידע רפואי, היסטוריה, לוח שנה, לחשים וציור ענק של השטן – זה כבר משהו אחר לגמרי. זה ספר שמרגיש כאילו הוא מנסה להכיל את כל הסדר של העולם, אבל גם את הפחדים שחיים בשוליים שלו.
הספרייה הלאומית של שוודיה מנסחת זאת באופן יבש יותר: הטקסטים הנוספים נבחרו כדי להשלים את התנ״ך, ולספק ידע על ההיסטוריה היהודית, העולם, ריפוי וההיסטוריה של בוהמיה. אבל דווקא היובש הזה חושף משהו מרתק: בעיני ימי הביניים, ידע דתי, רפואי, היסטורי ומאגי לא תמיד ישבו במגירות נפרדות כפי שאנחנו רגילים לחשוב כיום.
האגדה: נזיר, עונש, לילה אחד והשטן
ואז מגיעה האגדה. והיא, כצפוי, הרבה יותר טובה מהעובדות.
לפי גרסה מפורסמת של הסיפור, כותב הקודקס היה נזיר שהפר את שבועותיו ונידון לעונש מחריד: להיכלא בעודו חי בתוך קיר. כדי להציל את עצמו, הוא הבטיח ליצור בתוך לילה אחד ספר שיפאר את המנזר לנצח – ספר שיכיל את כל הידע האנושי. לקראת חצות, כשהבין שהמשימה בלתי אפשרית, הוא לא פנה לאלוהים אלא ללוציפר. בתמורה לנשמתו, ביקש מהשטן להשלים את הספר. השטן עשה זאת, והנזיר, כאות תודה, הוסיף לכתב היד את דיוקנו המפורסם של אדון האופל.
זו אגדה כמעט מושלמת: היא מסבירה את הגודל הבלתי אפשרי, את אחידות הכתב, את האימה שנקשרה לספר, ואת ציור השטן. הבעיה היחידה היא שהיא כנראה אינה נכונה. הספרייה הלאומית של שוודיה מציינת במפורש שלאגדה ״אין בסיס במציאות״, אך היא כן מעידה עד כמה גודלו של הספר הרשים את מי שראו אותו – עד כדי כך שהם נזקקו להסבר על-טבעי לעצם קיומו.
וזו נקודה חשובה: אגדות כאלה לא נוצרות סתם. הן נוצרות כאשר החפץ עצמו נראה גדול מדי, מוזר מדי או בלתי סביר מדי. אדם ימי-ביניימי שראה את הקודקס גיגס לא ראה ״פרויקט כתיבה מרשים״. הוא ראה מפלצת של ידע. ספר שאדם אחד אולי כתב, אבל שקשה להאמין שאדם אחד באמת יכול היה לכתוב.
מחקרים מודרניים נוטים דווקא לחזק חלק אחד קטן מהאגדה: ייתכן מאוד שהספר אכן נכתב בידי סופר אחד. אבל במקום לילה אחד, ההערכות מדברות על עבודה של כ-20 שנה ואף יותר. לפי סיכום שהובא על ידי המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, מומחים מעריכים שהעבודה נעשתה בידי אדם אחד לאורך תקופה של בערך עשרים שנה, ולא בלילה אחד בעזרת השטן.
…והאמת? אם חושבים על זה רגע, עשרים שנה לבד מול מפלצת כזו של קלף ודיו מפחידים כמעט כמו האגדה.
הדף של השטן: למה דווקא הוא נשאר בזיכרון?
הציור המפורסם ביותר בקודקס מופיע מול תיאור של עיר שמימית או ממלכת השמיים. כלומר, השטן אינו עומד לבדו במובן הרעיוני: מולו מוצבת תמונת סדר, גאולה ושמיים. זו אינה רק ״תמונה מפחידה באמצע ספר״. זה עימות חזותי בין טוב לרע, בין עיר אלוהית לבין דמות שטנית, בין סדר קוסמי לבין אימה.
התיאור של השטן עצמו מוזר מאוד: הוא מוצג לבדו, בתוך מסגרת המזכירה מבנה או מגדלים, כורע בתנוחה חזיתית, זרועותיו מורמות, פניו מופנות אל הצופה. הוא אינו מתפתל בצד השוליים כמו מפלצת קטנה באיור דקורטיבי. הוא מקבל עמוד שלם. כלומר, הספר לא רק מזכיר את השטן; הוא נותן לו במה.
כאן כנראה נולד חלק גדול מהכוח התרבותי של הקודקס. רוב האנשים אינם יודעים מה בדיוק כתוב ב-Ars medicinae שבתוכו, או כיצד מסודרים הטקסטים של יוסף בן מתתיהו. אבל דיוקן השטן – את זה זוכרים. כי דימוי חזק מנצח תמיד הערת שוליים.
ועדיין, חשוב לא להשטיח את הסיפור: הקודקס גיגס אינו ״ספר שטני״ במובן הפשוט. הוא אינו ספר פולחן לשטן, ואינו כתב יד אנטי-נוצרי. להפך – רובו הגדול הוא תנ״ך וטקסטים מלומדים. דווקא בגלל זה דמות השטן כל כך מטרידה. היא אינה מופיעה בספר שמכריז על עצמו כאפל, אלא בלב חפץ דתי-אינטלקטואלי עצום, שנועד לכאורה לארגן ידע, אמונה והיסטוריה.
מסע בין מנזרים, קיסרים ומלחמות
ההיסטוריה של הקודקס כמעט דרמטית כמו האגדה שלו. בשנת 1295, לפי הערה בעמוד הראשון, מנזר פודלאז׳יצה משכן את הספר למנזר בסדלץ. באותה שנה הוא נרכש מחדש עבור המסדר הבנדיקטיני של מנזר בז׳בנוב. מאוחר יותר הוא עבר בין מוסדות דתיים בבוהמיה, ובשנת 1594 הגיע לידיו של הקיסר רודולף השני, שליט האימפריה הרומית הקדושה, שהעביר אותו לאוסף שלו בפראג. רודולף השני היה ידוע כאספן של חפצים מוזרים, יצירות אמנות, בעלי חיים, מדע, אלכימיה ודברים שנעו על הגבול שבין ידע לאוקולטיזם – ולכן קל להבין מדוע ספר ענק עם דיוקן של השטן משך את תשומת ליבו.
בשנת 1648, בסוף מלחמת שלושים השנה, הצבא השוודי בזז את פראג ולקח עמו שלל רב, כולל הקודקס גיגס. הספר הועבר לשטוקהולם ונכנס לאוספיה של המלכה כריסטינה. מאז, למעשה, גורלו נקשר בשוודיה. ספריית הקונגרס מציינת כי במהלך המצור השוודי על פראג בסוף מלחמת שלושים השנה נלקח כתב היד כשלל מלחמה והועבר לשטוקהולם.
אבל גם בשוודיה הוא לא בדיוק נח בשקט. בשנת 1697 פרצה שריפה בארמון טרה קרונור בשטוקהולם. חלק גדול מאוסף הספרים המלכותי נשרף: מתוך 24,500 ספרים ו-1,400 כתבי יד, רק 6,000 ספרים ו-300 כתבי יד ניצלו. הקודקס גיגס ניצל בדרך כמעט קומית-אלימה: לפי הסיפור, מישהו השליך אותו מחלון כדי להציל אותו מהאש. נאמר שהוא פגע באדם שעמד למטה ופצע אותו, אם כי הספרייה הלאומית של שוודיה עצמה מציינת שאפשר להטיל ספק בפרט הזה. מה שכן ברור הוא שהכריכה ניזוקה קשות באירוע.
קשה להחליט מה יותר מתאים לספר כזה: להיכתב לכאורה בעזרת השטן, להיבזז במלחמה, או להינצל משריפה כשהוא נזרק מחלון ופוגע במישהו בדרך למטה.
החומר עצמו: מפלצת של קלף, עץ ומתכת
מעבר לתוכן, הקודקס גיגס הוא גם אובייקט פיזי כמעט בלתי נתפס. הוא כרוך בכריכת עור לבן על גבי לוחות עץ עבים, עם עיטורי מתכת. על הלוחות יש פינות מתכת וקישוטים, כולל דמויות גריפונים. חלק מן האביזרים המתכתיים נועדו כנראה לאפשר לספר לנוח בצורה בטוחה כאשר הוא סגור, ואולי אף להיקשר לרהיט ספרייה – לא מפתיע כשמדובר בספר שאי אפשר פשוט להכניס לתיק.
הכריכה הנוכחית נעשתה בשנת 1819 בידי כורך בשם סמואל סנדמן בשטוקהולם. עם זאת, לוחות העץ עצמם הם ככל הנראה חלק מן הכריכה המקורית או קרובים מאוד אליה, מראשית המאה ה-13. גם כאן יש פרט יפה: למרות גודלו וכובדו, הספר באמת היה בשימוש. בשוליים מופיעות הערות של קוראים שונים, כולל המילה הלטינית ״Nota״ – כלומר ״שים לב״.
וזה מחזיר את הקודקס מהמיתוס אל המציאות. קל לדמיין אותו כאובייקט מקודש, נעול, שלא נגעו בו. אבל השוליים שלו מספרים סיפור אחר: אנשים קראו בו, העירו עליו, השתמשו בו. הוא לא היה רק מפלצת לתצוגה. הוא היה כלי ידע.
הדפים החסרים: מה נעלם מן הספר?
כיום הקודקס כולל 310 עלי קלף, אך בעבר היו בו יותר. חלק מן הדפים נחתכו ואבדו. לפי הספרייה הלאומית של שוודיה, החלק החסר הכיל את ״חוק בנדיקטוס הקדוש״ – טקסט מהמאה השישית שנחשב לאחד היסודות של חיי הנזירות הבנדיקטינית.
זה פרט מסקרן במיוחד. אם אכן הדפים החסרים כללו את חוקי החיים הנזיריים, קשה שלא להרגיש אירוניה מסוימת: דווקא בכתב היד שנקשרה אליו אגדה על נזיר שהפר את נדריו, החלק שאבד הוא מדריך יסודי לחיי נזירות.
כמובן, אין צורך להיסחף כאן לקונספירציות. כתבי יד עתיקים איבדו דפים מסיבות רבות: בלאי, שימוש, גניבה, כריכה מחדש, נזק פיזי או סקרנות של אספנים. ובכל זאת, במקרה של הקודקס גיגס, כל חוסר קטן הופך מיד למגנט לדמיון. כי זה טבעו של הספר הזה: הוא לא נותן לעובדות להישאר עובדות בלבד.
אז למה הוא עדיין מרתק אותנו?
הקודקס גיגס שורד כי הוא יושב בדיוק על התפר שבין היסטוריה למיתוס. מצד אחד, זהו כתב יד ממשי, מתועד, פיזי, עם תאריך משוער, מסלול בעלות, כריכה, תוכן, מידות ומשקל. מצד שני, אי אפשר להתעלם מההילה שלו: השטן, הנזיר, הלילה האחד, הנשמה שנמכרה, הספר שנזרק מחלון בשריפה, המלכים והקיסרים שאספו אותו, הצבא שבזז אותו.
הוא מזכיר לנו משהו חשוב על ימי הביניים, אבל גם על עצמנו: ידע תמיד הפחיד אנשים כמעט כמו בורות. ספר שמנסה להכיל את כל העולם – תנ״ך, רפואה, היסטוריה, לחשים, לוחות שנה, גירוש רוחות – נראה לנו גם היום כמשהו שאינו תמים לחלוטין. כאילו עצם הרצון לאסוף יותר מדי ידע במקום אחד כבר נוגע באזור מסוכן.
ובמקרה של הקודקס גיגס, האזור המסוכן הזה קיבל פנים. פנים של שטן, על עמוד שלם.
כיום אפשר לעיין בגרסה הדיגיטלית של הקודקס דרך ספריית הקונגרס, הכוללת מאות תמונות של כתב היד. זה אולי הדבר הכי מוזר בסיפור כולו: מה שנחשב במשך מאות שנים לחפץ כמעט מיתי, עצום, כבד, נדיר ומפחיד – הפך לזמין בלחיצת כפתור. ועדיין, גם דרך מסך מחשב, יש בו משהו שמסרב להפוך לעוד קובץ.
הקודקס גיגס אינו רק ״התנ״ך של השטן״. הוא ספר על האופן שבו בני אדם מדמיינים ידע כשהוא נעשה גדול מהם. הוא אנציקלופדיה, תנ״ך, אובייקט פולחני, שלל מלחמה, יצירת נזירים, חידת ספרנים, וכנראה אחד החפצים הכי מוצלחים בהיסטוריה מבחינת יחסי ציבור אפלים.
ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי שספר ישרוד שמונה מאות שנה: להיות גדול מדי, כבד מדי, יפה מדי, ומפחיד מספיק כדי שאף אחד לא יצליח לשכוח אותו.